החלילן מהמלין

החלילן מהמלין

באחד הבניינים לידינו יש חלילן (או חלילנית). לא פגשתי אותו ואני לא יודע מי זה, אבל אין לי ספק שהוא מקצוען וכנראה מנגן באחת התזמורות המובילות בארץ.
אני שומע אותו בכל בוקר. 

בשעה 08:00 או 09:00 הוא מתחיל לנגן טונים ארוכים כדי לחמם את הגוף ואת הכלי, אחר כך סולמות ואז כל מיני וריאציות של הסולמות כדי להתחמם ולשמר טכניקה. רק אחרי כשעה של חימום הוא מתחיל את האימון עצמו, לעבוד על היצירות. אני גר פה כבר כמה שנים וכל בוקר זה מתחיל אותו הדבר. 

אמנם זה נושא הלייב של היום, אבל תכלס אין קשר לסיפור העמים “החלילן מהמלין“. 

הנקודה היום היא לא סיפור המעשייה, אלא אותו שכן או שכנה שלי שמנגנים בחליל. אותו האדם שעושה את מה שהוא צריך לעשות. 

כמוזיקאי, אני יכול לומר לכם שלנגן טונים ארוכים זה אחד הדברים הכי משעממים בעולם המוזיקה או בעולם בכלל. 

זה כמו להגיד ליוסיין בולט (אצן עבר ג’מייקני, מגדולי האצנים בכל הזמנים. הוא האלוף האולימפי, בעל 8 מדליות זהב, אלוף העולם, בעל 14 מדליות מהן 11 זהב ושיאן העולם בריצת 100 מטר, בריצת 200 מטר, ובריצת שליחים 4X100 מטר) לצאת למסלול הריצה שלו ולצעוד עליו. בלתי נתפס עד כמה זה יכול להיות משעמם עבורו!

ראיתי דוקומנטרי שעשו עליו בנטפליקס עם תכנית האימונים שלו. אני יכול להגיד לכם שתכנית האימונים שלו מטורפת! כדי להגיע לשיא הכושר שלו, הוא מתאמן במשך שעות יום אחרי יום. כמובן שיש לו תקופת הפוגה יזומה ומתוכננת מדי פעם. ההפוגה הזו הכרחית לכל ספורטאי, ומאפשרת לגוף להחלים. 

מה שמחזיר אותי לחלילן השכן שלי. כל בוקר, במשך בין חצי שעה לשעה הוא מנגן טונים ארוכים. בתקופת שיא הכושר שלי כסקסופוניסט, כשהתאמנתי 6 שעות ביום גם אני עשיתי את זה. זה התחיל מתקופת התיכון והמשיך במהלך התואר הראשון והשני שלי, וגם אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטה. זה הכי משעמם שיש אבל זה מה שצריך לעשות!

הפרופסור שלי באוניברסיטה, ד”ר סמפן, הוא אחד מ- 5 הפרופסורים הגדולים בעולם לסקסופון קלאסי. הוא היה מתאמן כל יום במשרד שלו באוניברסיטה. באימון שלו הוא היה מתחיל בניגון של טונים ארוכים כמו כל נגן כלי נשיפה. לא חשבתי על זה אף פעם אבל יכול להיות שהוא היה מתאמן בכוונה במשרד שלו באוניברסיטה כדי שנשמע אותו והוא יהווה השראה עבורנו.

אז החלילן הזה עושה את זה כל יום, וזו המשמעות של משמעת עצמית. לא משנה באיזה רמה אנחנו נמצאים כרגע, כדי לשמור על הרמה הזו יש תכנית אימונים, ותכנית האימונים תמיד חוזרת לבסיס.

וינס לומברדי, אחד המאמנים הגדולים ביותר בעולם הפוטבול, היה עושה דבר מעניין. בכל פעם שהקבוצה שלו ניצחה, הוא היה מכנס את כל שחקני הקבוצה בחדר ההלבשה שלהם יום למחרת, מחזיק כדור פוטבול ביד ואומר להם- “זה פוטבול!”

למה? Back to the basic. תמיד חוזרים לבסיס!

זה שניצחנו ואנחנו עכשיו בטופ לא אומר כלום אם לא נשמור על הבסיס שלנו. איך נשמור עליו? באמצעות משמעת עצמית. אם אנחנו רוצים לשגשג, אנחנו חייבים לשמור על המשמעת העצמית שלנו. לשים לב: במה אנחנו מזינים את הגוף הפיזי שלנו ובמה אנחנו מזינים את התודעה שלנו. 

נכון, מדי פעם אני חוטא וגם מוותר לעצמי, (דוגמת המאפינס שטלי אפתה בשבוע שעבר) אבל אני דואג מיד לאזן את זה. 

מי שזוכר, בתחילת ספטמבר החלטתי להגדיל את הריצה השבועית שלי לפעמיים בשבוע. והחל מה-1 בספטמבר, מרגע שקיבלתי את ההחלטה, זה בדיוק מה שעשיתי! לא פספסתי אף שבוע, כולל בשבת האחרונה כשהייתי בחופשה בצפון. למרות שהריצה הזו היתה אתגר בפני עצמה, לא ויתרתי.

אנחנו צריכים לשמור על משמעת עצמית מאוד גבוהה בכל הקשור למה שאנחנו מכניסים לגוף ולראש, ולפעילות שלנו כדי לשמור על הגוף. כל כך קל לחזור למוכר והסביר וזה גם קורה ממש מהר, וכאן בדיוק נכנסת המשמעת העצמית. 

כשבוב פרוקטור התארח בארץ, שאלתי אותו אם הוא מקפיד על תזונה או דיאטה מסויימת. בוב (שהוא לא טבעוני או צמחוני ואוכל בשר ועוף) ענה לי: אני לא חי כדי לאכול, אני אוכל כדי לחיות. 

בשורה התחתונה הוא אמר- אין חשיבות לאוכל. אני אוכל את מה שאני צריך כדי לתת דלק לגוף שלי. אני לא אוכל יותר מדי ולא מתעסק בזה יותר מדי, אבל אני גם לא מעמיס. אני אוכל מספיק בשביל להתקיים. 

אם רק נבין את הנקודה הזו, יפול לנו אסימון ענק בקשר לתזונה. 

יום מוצלח, שבוע פורה ותמשיכו לשגשג!

עוז קורן – החלילן מהמלין

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 02.11.2020

תגובות פייסבוק

הגב

*