סיפורי דגים עוז קורן

סיפורי דגים

סיפורי דגים

אני רוצה לדבר איתכם היום על סיפורי דגים. 

זו לא המצאה שלי, זו אנקדוטה מתוך הספר “האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה” של יעקב בורק.
את הספר הזה, אגב, אני מוצא יותר מעניין מהספר “פעם כשאהיה צעיר” שסיפרתי לכם גם עליו. 

אני לא אקריא לכם מילה במילה אלא אתן לכם תקציר.

היפנים הם אלופים בכל מה שקשור לדגים טריים. התזונה שלהם מתבססת מאוד על דגים טריים, החל מסושי (אני מניח שכולכם מכירים), סאשימי (נתחי דג נא) סביצ’ה (השם אמנם איטלקי אך זו גרסה של נתחי דגים דקים יותר). 

יש המון סוגי דגים, כשהולכים למסעדות סושי יש את המוכרים: סלמון, דרך טונה ועד ילו-טייל וכלה בצלופחים למיניהם. הם מאוד אניני טעם והנישה הזו התפתחה במשך דורות על גבי דורות. (בישראל אין מבחר כל כך גדול, אך ביפן המגוון הוא עצום).

שיגעון הדגים הזה גרם לכך שכבר עשרות שנים חופי יפן עניים בדגה, אין מספיק כדי להאכיל את האוכלוסייה בדגים שהיא כה אוהבת. 

הדייגים חשבו שאולי כדאי לבנות ספינות יותר גדולות כדי להרחיק ולדוג במעמקי הים, וכך עשו. 

הם הצליחו לדוג יותר דגים, כי הם התרחקו מהחוף. אבל ההפלגה לשם, הדיג והחזרה לחוף לקחו כמה ימים, וכשהדגים הגיעו לחוף, הם כבר לא היו טריים. הטעם שלהם השתנה והיפנים לא רצו לקנות את הדגים.

הדייגים שוב ישבו וחשבו איך לתקן את המצב הזה. הם החליטו לבנות מקפיאים ענקיים בספינות. כך, הם חשבו, ברגע שהם ידוגו, הם יקפיאו את הדגים ויפשירו אותם רק כשיחזרו לחוף. הדגים יהיו כמו טריים והכל יהיה בסדר. 

כך הם עשו, אבל היפנים אניני הטעם ידעו מיד שהדגים הוקפאו, ושוב סירבו לשלם עבור הדגים. 

הדייגים ישבו שוב וחיפשו פתרון, וכך החליטו: נבנה אקווריומים עצומים על הספינות ונמלא אותם במי ים. כשנדוג את הדגים, נכניס אותם לאקווריומים וכך הם יישארו טריים עד שנגיע לחוף. 

כך הם עשו. הם בנו והתקינו את האקווריומים על הספינות, מילאו אותם במי ים ובדגים, אבל אז קרה משהו אחר. 

הדגים שהיו בתוך האקווריומים בצפיפות נוראית (סנפיר לסנפיר, כפי שמכנה זאת יעקב בורק בספר) התעייפו, לא היה להם יותר מדי לאן לזוז בתוך האקווריום, והם פשוט “נעצרו”. הפסיקו לזוז.

עד שהדייגים חזרו לחוף, הדגים איבדו מהמרץ שלהם וממסת הבשר שלהם והיפנים (אניני הטעם, כבר אמרנו?) ידעו לזהות את זה ושוב לא הסכימו לקנות אותם.

מה הייתם עושים בשלב הזה?

מה עשו היפנים היצירתיים? הם הכניסו לכל אקווריום כזה כריש קטן, שאמנם היה אוכל חלק מהשלל (זה היה רק חלק קטן מכיוון שבכל יציאה לים הם היו דגים אלפי אם לא עשרות אלפי דגים), אך בזכותו הדגים “התעמלו” ונשארו חיוניים עד להגעתם חזרה לחוף. 

גאוני, לא?! אז איך זה קשור אלינו? באמצעות המשפט הבא שנאמר ע”י מאמנים (קואוצ’רים) של ספורט, באוניברסיטאות בארה”ב, ואפילו על ידי הסופר האמריקאי רון האבארד, שהוא גם מייסד תנועת הסיינטולוגיה- האדם משגשג באופן מוזר רק בנוכחותה של אווירה מאתגרת. 

אנחנו כבני אדם “צריכים” שהתנאים והסביבה שלנו יקשו עלינו באופן מוזר על מנת לשגשג, להמציא, לייצר, ליצור או לפתור דברים. למען האמת, יש בזה משהו.

אם אתם זוכרים, סיפרתי לכם בימים האחרונים על הבוט ווטסאפ שרציתי לפתח ולחבר למערך השיווק שלנו. למעשה, כבר רכשתי את התוכנה כדי שאוכל לבנות אותו לבד. עליתי מהר מאוד על איזשהו באג (באג זו בעיה בקוד שבו התוכנה כתובה). 

אני אמנם לא מתכנת, אני מה שנקרא: משתמש קצה, אבל ברגע שניסיתי לחבר את הבוט לממשק שיאפשר לנציגים שלי לקבל את הפניות, הבנתי שמשהו לא תקין.

אתמול ביליתי שעתיים וחצי עם הבעלים של התוכנה. אחרי שעשינו שיתופי מסך, זומים והקלטות, הוא הבין את הבעיה ותיעד הכל כדי להעביר למפתחי התוכנה על מנת שיפתרו אותה. 

אני לא בטוח שהם יפתרו את זה עד מחר או מחרתיים, וזה קצת מבאס. רציתי לסיים את זה כבר מחר וביום שני לצאת לשיווק עם הכלי הזה וזה כנראה לא יקרה.

אני רוצה להגיד לכם שזה התחבר לי מאוד ל”סיפורי הדגים” והאווירה המאתגרת. כבני אדם יש לנו נטייה לשגשג ולהיות יצירתיים דווקא כשאנחנו מאותגרים.

אני אתן לכם דוגמה- להבדיל אלף הבדלות, יצא לי לראות לפני מספר שבועות דוקו על מה שקרה וקורה בשדרות וישובי הסביבה של עוטף עזה. הציגו שם את הטריגר לבניית “כיפת ברזל”, דרך כל האתגרים שהם עברו בדרך. עד הסיום שבו הראו את המערכת עובדת באופן תקין ומיירטת טילים. 

הרעיון של “כיפת ברזל” נוצר כתוצאה מאתגר שהציגו בפני המח הישראלי. וזו רק דוגמה אחת מתוך אינספור דוגמאות לדרך שבה האנושות לומדת לשגשג, מתוך איזשהו צורך או אתגר אמיתי שאנחנו צריכים לפתור. 

לא תמיד זה ככה, לפעמים האתגר הוא זניח, מתוך רצון להקל או שיהיה יותר נוח. 

לדוגמה- כסא חשמלי ברכב. אין פה איזה צורך קיומי להזיז את הכסא באמצעות כפתור אבל זה יכול להקל עלינו. 

כשפתחתי את הלייב היום, היו כמה שניות שעוד לא ראו אותי, הלכתי להדליק את האור. זו דוגמה למשהו שהיה מאוד נחוץ לפתח: תאורה ומערכת החשמל. לקח לי עוד כמה שניות כי הורדתי קצת את התריסים החשמליים שיש לי פה במשרד. 

תריסים חשמליים למשל, זה לגמרי מותרות. אין שום הכרח בזה ואין לזה שום קשר להתפתחות האנושית, זה לגמרי לא משהו שחייב שיהיה- זה פשוט משהו שנחמד שיהיה לנו.

אגלה לכם כמישהו שחי כבר הרבה מאוד שנים עם תריסים חשמליים, אני אפילו לא בטוח שזה הופך את החיים שלנו ליותר נוחים או קלים. אני באופן אישי מעדיף הרבה יותר את התריסים הישנים, שעם ידית קטנה אפשר לפתוח ולסגור את התריס בשניה אחת, אין לו כשלים מכניים או בעיות במנוע.

אז כל אלה דברים שהמוח האנושי ממציא כדי שיהיה לנו יותר קל. לעיתים הם באים כדי לתת פתרון לאתגר אמיתי, ולעיתים זה רק מותרות שנחמד שיהיו לנו. 

זה לא אומר שאין לזה הצדקה עסקית. הרי המון חברות עוסקות בזה, ומייצרות או בונות כל מיני חידושים שהם מותרות, ולא עונות על איזשהו צורך קיומי מהותי.

לפעמים אני מדבר איתכם על נושא מסויים, לאו דווקא כי אני מציע איזשהו פתרון, אלא כדי לפתוח את הראש לכיוונים שאנחנו לא חושבים עליהם בדרך כלל. 

פתיחת הראש הזו יוצרת חשיבה רחבה ויצירתית יותר, והבנה טובה יותר, שתסייע לנו בסופו של דבר, להשליך את המסר על החיים שלנו, על העסק שלנו ועל השגשוג שלנו בכל התחומים. 

אז, תחשבו על זה!

עוז קורן סיפורי דגים

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 24.10.2020

תגובות פייסבוק

הגב

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>