זו לא המצאה שלי, זו אנקדוטה מתוך הספר “האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה” של יעקב בורק.
את הספר הזה, אגב, אני מוצא יותר מעניין מהספר “פעם כשאהיה צעיר” שסיפרתי לכם גם עליו. 

אני לא אקריא לכם מילה במילה אלא אתן לכם תקציר.

היפנים הם אלופים בכל מה שקשור לדגים טריים. התזונה שלהם מתבססת מאוד על דגים טריים, החל מסושי (אני מניח שכולכם מכירים), סאשימי (נתחי דג נא) סביצ’ה (השם אמנם איטלקי אך זו גרסה של נתחי דגים דקים יותר). 

יש המון סוגי דגים, כשהולכים למסעדות סושי יש את המוכרים: סלמון, דרך טונה ועד ילו-טייל וכלה בצלופחים למיניהם. הם מאוד אניני טעם והנישה הזו התפתחה במשך דורות על גבי דורות. (בישראל אין מבחר כל כך גדול, אך ביפן המגוון הוא עצום).

שיגעון הדגים הזה גרם לכך שכבר עשרות שנים חופי יפן עניים בדגה, אין מספיק כדי להאכיל את האוכלוסייה בדגים שהיא כה אוהבת. 

הדייגים חשבו שאולי כדאי לבנות ספינות יותר גדולות כדי להרחיק ולדוג במעמקי הים, וכך עשו. 

הם הצליחו לדוג יותר דגים, כי הם התרחקו מהחוף. אבל ההפלגה לשם, הדיג והחזרה לחוף לקחו כמה ימים, וכשהדגים הגיעו לחוף, הם כבר לא היו טריים. הטעם שלהם השתנה והיפנים לא רצו לקנות את הדגים.

הדייגים שוב ישבו וחשבו איך לתקן את המצב הזה. הם החליטו לבנות מקפיאים ענקיים בספינות. כך, הם חשבו, ברגע שהם ידוגו, הם יקפיאו את הדגים ויפשירו אותם רק כשיחזרו לחוף. הדגים יהיו כמו טריים והכל יהיה בסדר. 

כך הם עשו, אבל היפנים אניני הטעם ידעו מיד שהדגים הוקפאו, ושוב סירבו לשלם עבור הדגים. 

הדייגים ישבו שוב וחיפשו פתרון, וכך החליטו: נבנה אקווריומים עצומים על הספינות ונמלא אותם במי ים. כשנדוג את הדגים, נכניס אותם לאקווריומים וכך הם יישארו טריים עד שנגיע לחוף. 

כך הם עשו. הם בנו והתקינו את האקווריומים על הספינות, מילאו אותם במי ים ובדגים, אבל אז קרה משהו אחר. 

הדגים שהיו בתוך האקווריומים בצפיפות נוראית (סנפיר לסנפיר, כפי שמכנה זאת יעקב בורק בספר) התעייפו, לא היה להם יותר מדי לאן לזוז בתוך האקווריום, והם פשוט “נעצרו”. הפסיקו לזוז.

עד שהדייגים חזרו לחוף, הדגים איבדו מהמרץ שלהם וממסת הבשר שלהם והיפנים (אניני הטעם, כבר אמרנו?) ידעו לזהות את זה ושוב לא הסכימו לקנות אותם.

מה הייתם עושים בשלב הזה?

מה עשו היפנים היצירתיים? הם הכניסו לכל אקווריום כזה כריש קטן, שאמנם היה אוכל חלק מהשלל (זה היה רק חלק קטן מכיוון שבכל יציאה לים הם היו דגים אלפי אם לא עשרות אלפי דגים), אך בזכותו הדגים “התעמלו” ונשארו חיוניים עד להגעתם חזרה לחוף. 

גאוני, לא?! אז איך זה קשור אלינו? באמצעות המשפט הבא שנאמר ע”י מאמנים (קואוצ’רים) של ספורט, באוניברסיטאות בארה”ב, ואפילו על ידי הסופר האמריקאי רון האבארד, שהוא גם מייסד תנועת הסיינטולוגיה- האדם משגשג באופן מוזר רק בנוכחותה של אווירה מאתגרת. 

אנחנו כבני אדם “צריכים” שהתנאים והסביבה שלנו יקשו עלינו באופן מוזר על מנת לשגשג, להמציא, לייצר, ליצור או לפתור דברים. למען האמת, יש בזה משהו.

אם אתם זוכרים, סיפרתי לכם בימים האחרונים על הבוט ווטסאפ שרציתי לפתח ולחבר למערך השיווק שלנו. למעשה, כבר רכשתי את התוכנה כדי שאוכל לבנות אותו לבד. עליתי מהר מאוד על איזשהו באג (באג זו בעיה בקוד שבו התוכנה כתובה). 

אני אמנם לא מתכנת, אני מה שנקרא: משתמש קצה, אבל ברגע שניסיתי לחבר את הבוט לממשק שיאפשר לנציגים שלי לקבל את הפניות, הבנתי שמשהו לא תקין.

אתמול ביליתי שעתיים וחצי עם הבעלים של התוכנה. אחרי שעשינו שיתופי מסך, זומים והקלטות, הוא הבין את הבעיה ותיעד הכל כדי להעביר למפתחי התוכנה על מנת שיפתרו אותה. 

אני לא בטוח שהם יפתרו את זה עד מחר או מחרתיים, וזה קצת מבאס. רציתי לסיים את זה כבר מחר וביום שני לצאת לשיווק עם הכלי הזה וזה כנראה לא יקרה.

אני רוצה להגיד לכם שזה התחבר לי מאוד ל”סיפורי הדגים” והאווירה המאתגרת. כבני אדם יש לנו נטייה לשגשג ולהיות יצירתיים דווקא כשאנחנו מאותגרים.

אני אתן לכם דוגמה- להבדיל אלף הבדלות, יצא לי לראות לפני מספר שבועות דוקו על מה שקרה וקורה בשדרות וישובי הסביבה של עוטף עזה. הציגו שם את הטריגר לבניית “כיפת ברזל”, דרך כל האתגרים שהם עברו בדרך. עד הסיום שבו הראו את המערכת עובדת באופן תקין ומיירטת טילים. 

הרעיון של “כיפת ברזל” נוצר כתוצאה מאתגר שהציגו בפני המח הישראלי. וזו רק דוגמה אחת מתוך אינספור דוגמאות לדרך שבה האנושות לומדת לשגשג, מתוך איזשהו צורך או אתגר אמיתי שאנחנו צריכים לפתור. 

לא תמיד זה ככה, לפעמים האתגר הוא זניח, מתוך רצון להקל או שיהיה יותר נוח. 

לדוגמה- כסא חשמלי ברכב. אין פה איזה צורך קיומי להזיז את הכסא באמצעות כפתור אבל זה יכול להקל עלינו. 

כשפתחתי את הלייב היום, היו כמה שניות שעוד לא ראו אותי, הלכתי להדליק את האור. זו דוגמה למשהו שהיה מאוד נחוץ לפתח: תאורה ומערכת החשמל. לקח לי עוד כמה שניות כי הורדתי קצת את התריסים החשמליים שיש לי פה במשרד. 

תריסים חשמליים למשל, זה לגמרי מותרות. אין שום הכרח בזה ואין לזה שום קשר להתפתחות האנושית, זה לגמרי לא משהו שחייב שיהיה- זה פשוט משהו שנחמד שיהיה לנו.

אגלה לכם כמישהו שחי כבר הרבה מאוד שנים עם תריסים חשמליים, אני אפילו לא בטוח שזה הופך את החיים שלנו ליותר נוחים או קלים. אני באופן אישי מעדיף הרבה יותר את התריסים הישנים, שעם ידית קטנה אפשר לפתוח ולסגור את התריס בשניה אחת, אין לו כשלים מכניים או בעיות במנוע.

אז כל אלה דברים שהמוח האנושי ממציא כדי שיהיה לנו יותר קל. לעיתים הם באים כדי לתת פתרון לאתגר אמיתי, ולעיתים זה רק מותרות שנחמד שיהיו לנו. 

זה לא אומר שאין לזה הצדקה עסקית. הרי המון חברות עוסקות בזה, ומייצרות או בונות כל מיני חידושים שהם מותרות, ולא עונות על איזשהו צורך קיומי מהותי.

לפעמים אני מדבר איתכם על נושא מסויים, לאו דווקא כי אני מציע איזשהו פתרון, אלא כדי לפתוח את הראש לכיוונים שאנחנו לא חושבים עליהם בדרך כלל. 

פתיחת הראש הזו יוצרת חשיבה רחבה ויצירתית יותר, והבנה טובה יותר, שתסייע לנו בסופו של דבר, להשליך את המסר על החיים שלנו, על העסק שלנו ועל השגשוג שלנו בכל התחומים. 

אז, תחשבו על זה!

עוז קורן סיפורי דגים

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 24.10.2020

הספר יצא לאור בשנת 1996, במשך תקופה ארוכה הוא כיכב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
הוא משמש השראה לחוקרים, כותבים וסופרים בתחום חקר המיליונרים.
אני מכיר את הספר הזה וקראתי כבר כמה תקצירים שלו, אני מכיר גם כמה מהנקודות שהוא מדבר עליהן מתוך המחקרים שלי.

ואני רוצה להקריא לכם כמה פסקאות מתוך הספר של יעקב בורק “האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה”,
שם הוא תמצת באופן מאוד יפה את הספר ואת הנקודות העיקריות שלו. אני חושב שהמחקר שלו מאוד מעניין.

“השמות שבספר לא מוכרים. זכייה אקראית בלוטו או אקזיטים מתוקשרים של תקופת בועה כזאת או אחרת ימצאו תמיד את דרכם לעמודי החדשות,
אך הסיכוי האמיתי להשתתף בחגיגה הזאת קטן מאחד ל-4000″. 

זאת אומרת, הסיכוי שלנו להפוך למיליונרים עקב זכייה בלוטו או אקזיט, קטן מרבע אחוז, לעומת כל שאר המתעשרים.

״סטנלי לא עוסק באלה בספרו. הוא חוקר מיליונרים שהונם העצמי (נכסים בניכוי ההתחייבויות בגינם) גבוה ממיליון דולר, ונצבר, בדרך כלל, הרחק מאור הזרקורים.
שיעורם של בתי אב אלה בארה”ב הוא 5%, כלומר אחד לעשרים.
אלה לא מיליונרים מלידה. פחות מ-2% מהם ירשו את הונם, רובם ייצרו אותו בדור אחד. רובם לא הימרו כל חייהם ולו פעם אחת.
סטנלי מנסה להבין אם יש באורח חייהם או בחשיבתם כדי להסביר את ההבדל בין עושר פרי יד המקרה ועושר שהוא תולדה של מאפייני אישיות.
דמותו של המיליונר המתגבשת ממחקרו רחוקה מאוד מתדמיתם הנוצצת של אנשי עסקים המשקיעים חלק ניכר מהכנסתם בצריכה ראוותנית שנועדה לבסס את מעמדם החברתי.
המיליונרים שסטנלי חקר מעדיפים כמעט תמיד עצמאות כלכלית על פני מעמד חברתי.
עמוד השידרה הערכי של המיליונר שבדלת ממול בנוי לעמוד איתן נוכח לחציה של תרבות הצריכה המכשילה כה רבים מבעלי ההכנסה הגבוהה.״

שימו לב למה שהוא אומר. דיברנו עשרות פעמים על הרגלי הצריכה ותרבות הצריכה. אם אתם זוכרים בלייב של “חדש לא בהכרח אומר טוב יותר”
ונגענו בנושא בהרבה לייבים אחרים. הוא ממש מדגיש את הנושא הזה של תרבות הצריכה.

״המיליונר האמריקני הטיפוסי אינו קונה מכונית שעולה יותר מ-40 אלף דולר, אף על פי שהכנסתו השנתית היא 435 אלף דולר;
מיעוטם של בני קבוצתו נוהגים במכונית בת פחות משנה.
70% יעדיפו לחדש את סוליות נעליהם בטרם ירכשו נעליים חדשות, 71% מהם מכינים רשימת קניות לפני שהן יוצאים למרכול.
עם זאת, כקבוצה, הם משלמים את רוב מס ההכנסה במדינה.״

זאת אומרת, מעמד הביניים העליון הוא זה שנושא בנטל של מס ההכנסה.
חלקכם אולי יודעים שהאנשים העשירים באמת בארה”ב, כמעט ולא משלמים מס הכנסה, באופן חוקי לגמרי.
בארה”ב יש המון אפשרויות “להתחמק” מתשלום מס. בישראל הרבה יותר קשה לעשות את זה, אבל גם פה יש דרכים.
האנשים העשירים באמת מגינים על עצמם באמצעות מקלטי מס, מפלטי מס והגנות מס. ממש “מבנים” שמגנים עליהם מתשלום מס גבוה מאוד.
לכן, גם בישראל המעמסה של תשלומי המס ברובה נמצאת על כתפיו של מעמד הביניים.

״רובם חיים בבתים שנבנו לפני יותר מ-40 שנה. הסיכוי למצוא בכיסם כרטיס אשראי של רשת קמעונאית
שמוכרת בהנחה גדולה גבוה פי ארבעה מהסיכוי שיחזיקו כרטיס של רשת יוקרתית.
שני שלישים מהם עובדים 45-55 שעות בשבוע, משקיעים מדי שנה 20% מהכנסתם ורק לעיתים רחוקות מוכרים את המניות שרכשו.

המיליונר הטיפוסי הוא באמצע שנות החמישים לחייו ובדרך כלל עצמאי. עסקיו משעממים למדי: הוא קבלן ריתוך, מפעיל צי אמבולנסים פרטי, יבואן תבלינים, פרדסן או סוחר בולים.
95% מהם נשואים, הורים לשלושה ילדים בממוצע. הם נשואים לאותה אישה 28 שנים בממוצע. 

משיכה פיזית אינה זוכה אצלם לדירוג גבוה במניין הסיבות לבחירתו של בן הזוג: אינטיליגנציה, כנות ויכולת תמיכה הן שזוכות לניקוד גבוה.
רובם חושבים שנשותיהן שמרניות בענייני כסף אפילו יותר מהם.

יותר מ-90% מהם סיימו אוניברסיטה, בדרך כלל בציונים בינוניים.

רבים מעמיתיהם לכיתה, בעלי הציונים הגבוהים, נשארו באקדמיה כחלק מהתהליך החברתי של הברירה הטבעית. 31% מהם מקפידים לבקר בכנסיה מדי יום ראשון.״

הכוונה מאחורי “נשארו באקדמיה” היא שהם המשיכו והפכו למורים, מרצים, דוקטורים ופרופסורים, בתחום הלימוד או המחקר. 

״אם תשאלו אותם, הם ידרגו את “המזל” רק במקום ה-27 מתוך 30 גורמים שאפשרו את הצלחתם.
בראש הרשימה מדורגים הגינות ואתיקה עסקית, משמעת עצמית, כישורים חברתיים, בן זוג תומך ועבודה קשה.
הצטיינות בלימודים ויועצי השקעות נמצאים בתחתית הרשימה.״

אם אתם זוכרים, לפני יומיים דיברנו על הנושא: “האם הצלחה היא עניין של מזל” ומעניין לדעת שדווקא מיליונרים שחוו הצלחה מינורית בחיים ובעסקים,
אלה שעושים את ההון שלהם במו ידיהם כתוצאה מחיסכון ועומלים עבורו, פחות מאמינים במזל.
לעומתם, נראה כי המולטי-מיליונרים דווקא כן מאמינים במזל. הם מאמינים שהם ברי מזל, ובזכותו הם מתעשרים בקלות.

״יומן הפעילות החודשי שלהם מגלה כי המיליונרים מעדיפים לבלות עם ילדיהם ועם נכדיהם (93%), לבלות עם חברים (88%) ולבחון השקעות חדשות (80%).
47% מהם רצים וכשיעור הזה מתפללים, כנראה לא באותו זמן.

גם ניתוח שטחי של היומן החודשי מבליט את העובדה שרוב פגישותיהם של המיליונרים הן זולות. על פי סטנלי,
המיליונרים יודעים שהדברים הטובים בחיים אינם עולים או עולים מעט מאוד – מפגש עם חברים, צפייה בילדים בזמן פעילות ספורטיבית, ספר טוב או האזנה למוזיקה. 

ניתוח היומן שלהם במהלך שנה תמימה מגלה כי 85% נועצו עם יועץ המס שלהם לפחות פעם אחת.
81% הלכו למוזיאון, 30% יצאו לדיג, 17% צבעו בעצמם את גג ביתם, ורק 3% מהם הפליגו בספינת תענוגות.

סטנלי הצליח גם לעמוד על הקשר שבין מדינות המוצא לצבירת העושר.
שלא במפתיע, שיעור המתעשרים החדשים מבין המהגרים גבוה משיעורם בקרב מי שנולדו להורים אזרחי ארצות הברית.״

אלה פחות או יותר הנקודות שרציתי לדבר עליהן, אני אתן רק עוד פיסקה אחת:

״בצד המעשי, סטנלי מחלק את בעלי השכר הגבוה לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה, משביחי עושר – אלה שהתנהגותם מבטיחה כי הונם העצמי יגדל עם הזמן;
והקבוצה השניה, מדללי עושר- אלה שהתנהגותם הצרכנית מכרסמת ביכולתם להשביח את הונם.

כיצד תדעו לסווג את עצמכם? המבחן פשוט: הכפילו את הכנסתכם הכוללת השנתית לפני מס בגילכם וחלקו בעשר.
תוצאת הנוסחה הפשוטה הזאת אמורה להגדיר את ההון העצמי (ללא ירושות ומתנות) הצפוי לרמת הכנסתכם וגילכם.
אם בפועל יש לכם פי שניים מכך, אתם משביחי הון. אם יש לכם חצי או פחות מתוצאות החישוב שערכתם,
אתם, כנראה, מדללי הון וכדאי שתשקלו מחדש את הרגלי הצריכה שלכם.

המסקנה העיקרית שניתן להקיש מתוך ים הנתונים שמביא ספרו של סטנלי הוא שסוד עושרם של המיליונרים שבדלת ממול הוא,
בראש ובראשונה, יכולתם לחיות מתחת לאמצעיהם. חלקם איך לומר זאת בעדינות, קצת קמצנים.
הם משקיעים זמן ואנרגיה בביסוס עצמאותם הכלכלית ומוותרים על צריכה ראוותנית ועל סמלי סטטוס מדללי עושר. 

סטנלי עצמו הציע ליותר מאלף המיליונרים שהשתתפו במחקר לתרום את הסכום הצנוע, שהוצע להם כפיצוי על זמנם ועל רצונם הטוב, לקרן הצדקה המועדפת עליהם.
רבים מהם לא היססו כלל לפני שענו לו: ” אנו קרן הצדקה המועדפת עלינו”. מעניין מה היה שומע אילו היה עורך את מחקרו בישראל.״

אז מה אנחנו מסיקים מהספר הזה? אלה נקודות מאוד מעניינות, והמסקנה המתבקשת היא שעל מנת להתעשר,
עלינו לחיות מתחת לאמצעים שלנו, לקחת חלק מהכסף שלנו לטובת השקעות והשבחת העושר וההון שלנו. 

הנושא הזה הולך יד ביד עם “הנוסחה“- קורס הדגל שלי. מי מכם שמכיר את הקורס או עבר אותו יכול להבין איך זה מתחבר.
מי שלא, ממליץ לכם להקליד “הנוסחה” בגוגל ואתם מוזמנים לקרוא ולעקוב אחר הדברים.

עוז קורן מדבר על המיליונר שבדלת ממול

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 20.10.2020

אתמול דיברנו על זה שהצלחה היא לא עניין של מזל.
מזל זה עניין של אישיות, שנגזרת בחלקה מהפרדיגמה:
האם אני מגדיר את עצמי בתור בר-מזל או חסר-מזל? איך אני רואה את עצמי?

אתן לכם טיפ קטן שיכול לעזור לכם לאתר את הפרדיגמה שלכם:
כמה פעמים ביום (או בכלל) אתם אומרים את המשפט “למה זה תמיד קורה לי?”
כמה אתם חוזרים עליו? לעומת זאת, האם יוצא לכם או לאנשים סביבכם להגיד “איזה מזליסט!” או איזה פוקסיונר!”?
אלה אמנם משפטים שונים, אך הם נוגעים באותו המקום ושולטים בפרדיגמה שלנו.

ההשלכה הישירה של זה, היא בסופו של דבר איך אנחנו תופסים אירועים שקורים לנו בחיים, כאשר המזל הוא לא האירוע עצמו אלא האופן שבו אנחנו מגיבים אליו.

אירועים חיוביים ושליליים קורים לכולם. ההבדל הוא ש”ברי-מזל” רואים את הסיטואציה כחיובית ומוצאים את חצי הכוס המלאה.

הנושא שלנו היום הוא קבלת החלטות. הנושא הזה מתקשר לפרדיגמות (גם, אך לא רק בהקשר של מזל).
כשאתם מדברים על קבלת החלטה, האם אתם מגדירים את עצמכם כשמרנים? ומה ההיפך משמרנים?
בהקשר הפוליטי ההיפך משמרנים- קונסרבטיביים הוא ליברלים.
ברמה העסקית, ההיפך משמרנים הוא נוטלי סיכונים או פרוגרסיביים (מתקדמים), ויש הבדל משמעותי בין המילים.

אז מי אתם? גם זו פרדיגמה. איך אנחנו תופסים את עצמנו.
אם אני מגדיר את עצמי כשמרן בדעות ובאופי, זה אומר שקבלת החלטה יכולה להיות מאוד קשה או מאוד קלה עבורי, תלוי בנושא. 

אם ההחלטה היא בין לקחת סיכון לבין להישאר במקום הנוח והמוכר שלי, יהיה לי הרבה יותר קל להחליט להישאר במקום ולא לקחת סיכון מיותר. 

לעומת זאת, אם אני ליברלי או פרוגרסיבי בדעותיי, וקבלת ההחלטה היא לקחת סיכון או להתקדם, ההחלטה תהיה קלה ללכת לכיוון הזה. 

אני רוצה לתת לכם שתי דוגמאות בנושא קבלת החלטות כדי להרחיב ולחדד אותו.
כבר מספר שבועות אני מתלבט (פעמיים בשבוע כשאני רץ) בנושא נעלי הריצה שלי. 

אתן לכם רקע: במהלך לפחות 6-7 שנים האחרונות אני רץ עם Sauconi (מותג מוכר בנעלי ריצה). לפני סאקוני רצתי עם ניו באלאנס.
לניו באלאנס היה דגם שהיה כל כך טוב ונוח לי, שרכשתי את אותו הדגם 3 פעמים!!
הייתי מסיים ריצה ללא כאבי רגליים, ברכיים או גב והרגשתי נפלא.
באיזשהו שלב הפסיקו לייצר את הדגם הזה ולא ניתן היה למצוא אותו באף מקום. 

אחי המליץ לי על סאקוני, עשיתי בדיקה על פי הקריטריונים שחיפשתי, והזמנתי נעליים חדשות.
החלטתי להסתכן ולקנות את הדגם הזה, להתחיל לרוץ ולבדוק אותו. ההשקעה לא היתה כל כך גבוהה, בין 350-400 ₪.

הדגם הראשון שהזמנתי היה מאוד נוח וקל (מבחינת המשקל), רצתי מצויין וללא כאבים והחלטתי להתקדם עם הדגם הזה.
נעלי ריצה מחזיקות בדרך כלל חצי שנה עבורי, או אפילו שנה אם אני לא רץ הרבה. 

כשהתקרבתי לרמת השחיקה של הזוג הזה, כבר חשבתי על הזמנה של הזוג הבא. הזמנתי שוב את אותו הדגם והיה מצויין.
עם זאת, כמו שאתם יודעים, חברות מתקדמות ומוציאות כל הזמן דגמים חדשים.
עם הזמן, ככל שיש יותר דגמים חדשים על המדפים, הדגמים הישנים נעלמים ואי אפשר למצוא אותם.
אחרי שנה וחצי- שנתיים, הדגמים החדשים של סאקוני כבר לא עבדו עבורי, הם פשוט לא היו כל כך טובים עבורי.
התחלתי להרגיש כאבים ברגליים ובגב, והיה לי ממש קשה למצוא דגם טוב.
לפני כ-4 שנים הייתי צריך שוב להחליף זוג, ומצאתי את עצמי רוכש בארה”ב כמה זוגות נעליים ממותגים שונים (אדידס, אסיקס ועוד 2 דגמים של סאקוני)
ובסוף לא רצתי עם אף אחד מהזוגות האלה, אלא עם זוג שהזמנתי באינטרנט מדגם יותר ישן של סאקוני.
יוצא לי לנעול כל אחד מהזוגות האלה אולי אחת לשלושה חודשים – ולא לריצה.
מאז אני מזמין כל חצי שנה נעלי ריצה של סאקוני ומתפלל שזה יעבוד ויתאים לי. אני עושה מחקר, בודק את הנתונים שלהם וקורא ביקורות.
למרות שבמקרה הזה ביקורות הן פחות רלוונטיות, כי זה סובייקטיבי מאוד. 

תוך כדי שהסתכלתי על מספרי הקורונה הבוקר, קפצה לי מודעה של ניו באלאנס, ונזכרתי בזוג הנעליים שרצתי איתן לפני כמעט עשר שנים.
חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לבחון מחדש את הדגמים, והחלטתי שכשיהיו לי 20 דקות פנויות אכנס לקרוא קצת על הדגמים שלהם.
אולי אפילו אזמין זוג, הרי הניו באלאנס התאימו לי בעבר. זו קבלת החלטה של סכום לא גדול, לכל היותר 400 ₪.  

זה נושא אחד של קבלת החלטות ואני בטוח שלכל אחד מכם יש נושאים שלגביהם אתם יכולים להחליט מהר ובקלות. 

ההחלטה הזו היתה קלה, למרות שיהיו לה השלכות עבורי למשך לפחות חצי שנה.
לכן, את ההזמנה אני אבצע עכשיו כשעוד יש לי לפחות שלושה חודשים עם הנעליים הנוכחיות,
זה יתן לי את האפשרות לבחון אותן, ואם הן לא יתאימו, עדיין יהיה לי מספיק זמן לקחת החלטה אחרת מבלי שזה יפגע בהרגלי הריצה שלי.
אני אישית לא צריך יותר מ 2-3 ריצות כדי לדעת אם הן טובות לי או לא.

אני רוצה לתת לכם דוגמה נוספת ברמה העסקית:
בהשקה האחרונה של תכנית ה”משקיע” הכנסנו אלמנט שלא היה קיים בהשקות קודמות.
מחזור 7 יצא לאור לפני כחודש, ותוך כדי ההשקה הכנסתי אלמנט של ווטסאפ כחלק מתהליך השיווק. 

שילמתי לספק חיצוני כ-7,000 ₪, הוא יצר עבורי את המנגנון והוא עבד במהלך ההשקה.
רוב הזמן האלמנט הזה עבר מצויין ושמחנו שהוספנו אותו באופן כללי. 

אנחנו לא ממש יודעים לאמוד נקודתית עד כמה זה השתלם לנו, אבל זה בהחלט תרם להשקה והרגשנו שהחלטנו נכון כשלקחנו את הסיכון הזה.
בהתאם לכך, החלטנו להוסיף את האלמנט הזה גם למנגנונים אחרים בעסק שלנו. 

כשלקחנו את הסיכון הזה, חשבנו לנסות אותו פעם אחת. מה שלא לקחנו בחשבון, זה שבכל פעם שנרצה להוסיף אותו אנחנו נצטרך לשלם כמה אלפי שקלים לאותו הספק.
עכשיו ההחלטה היא שונה. האם נשלם כל פעם כ-7,000 ₪? כל חצי שנה או בכל השקה?
או האם אנחנו בודקים אלטרנטיבות? אפשר לבחון ספק אחר שיתן לנו את אותו השירות במחיר זול יותר,
או לבחון האם יש מערכת שניתן לרכוש או להשתמש בה והיא תאפשר לנו לעשות את אותו הדבר לבד. (לנו הכוונה לי. כי אני אחראי על הטכנולוגיה ובניית המערכות שלנו.)

כחלק מתהליך קבלת ההחלטה הזו, ומכיוון שיש לכך משמעות כלכלית (במצטבר התהליך הזה יכול לחסוך לנו עשרות אלפי שקלים),
מצאנו שיש כרגע מערכת שמאפשרת לכאורה לעשות את אותם הדברים ולקבל את אותן התוצאות.
היא עולה 4000 ₪ כאשר התשלום הוא חד פעמי ואני יכול להשתמש בה תמיד.
יש עוד מערכות שהתשלום עליהן הוא חד פעמי, ובנוסף יש תשלום חודשי, שנע בין 80$-200$ תלוי ברמת השימוש. 

איך מחליטים? אם נסתכל על הפן כלכלי, עלות המערכת עם התשלום החודשי תצטבר לכ- 4,000 ₪ בשנה,
כאשר מנגד יש מערכת שתעלה לי 4,000 ₪ חד פעמי. 

אז נבדוק מה נותנת כל מערכת? אם המערכת עם התשלום החודשי תהפוך את החיים שלי ליותר קלים, נוחים ופשוטים יכול להיות ששווה לי לקחת אותה ולשלם 4,000 ₪ כל שנה.
זה עדיין משתלם יותר מלשלם 12,000-14,000 ₪ בשנה לאותו הספק.

בנוסף, מסתבר שלשתי המערכות יש תקופת “לימוד והטמעה” או “בניה”. כיוון שצריך לבנות את הכל מ-0.
משמע, אני צריך ללמוד איך לבנות את כל המנגנון הזה מההתחלה. איך לתכנת את הבוט מהתחלה.

תבינו, בעולם הטכנולוגיה קיימות מערכות כמו- מערכת דיוור, מערכות SMS ומערכות לבניית עמודים ואתרים.
אלה מערכות סגורות שמאפשרות לנו לעשות את כל מה שאנחנו צריכים. אין תכנות, אין בניה ואין זמן התעסקות- What you see is what you get. 

מצד שני יש מערכות לבניית אתרים ב- WordPress או HTML, שהן קצת יותר מורכבות.
פה מדובר בפלטפורמה קיימת שעל גביה אנחנו יכולים לבנות את מה שאנחנו רוצים.
כמובן שיש מאפיינים שונים בין פלטפורמה לפלטפורמה ועל פיהם אנחנו יכולים לקבל את ההחלטה שלנו. 

במקרה שלי, המערכת הזו היא לא רק פלטפורמה, ואני צריך להשקיע זמן כדי ללמוד לתכנת אותה מא’ עד ת’.
יש זמן לימוד, צריך להתקין את התוכנה ועוד אלמנטים נוספים (שאגב, גיליתי שאני לא יכול להתקין על המקינטוש שלי וחייב לעבוד עם PC, וזה כבר מהתחלה אכזב אותי). 

השלב השני זהו שלב הלימוד וההטמעה. בקריירה שלי היום, אני נמצא במקום שאני לא נוטה ללמוד דברים טכניים כאלה לבד כי כבר פחות בא לי.
אין לי זמן וסבלנות לזה, ומבחינת עלות-תועלת זה בדרך כלל לא משתלם. אני מעדיף לדוגמה, לקחת ספק חיצוני שיריץ לי קמפיינים בפייסבוק ולא לעשות את זה בעצמי,
אני מתעסק בעיקר בניהול של הדברים.

התלבטנו קשות במשך שעות מה כדאי לעשות. בסופו של דבר, לשמחתי, הספק נתן לי אפשרות להשכיר את המערכת לשבוע ולבחון אותה.
העיקר כאן הוא לא העלות שלה, אלא כמות הזמן שאני אצטרך להשקיע בה. לא אגזים אם אומר לכם שאצטרך להשקיע עשרות שעות, רק כדי לדעת אם היא בכלל מספקת את הסחורה.
למיטב הבנתי מהספק התשובה היא כן. אז כבר אתמול ישבתי 3-4 שעות וצפיתי בסרטוני הדרכה.
אני מגדיר את עצמי כאדם עם זיקה טכנולוגית, סבלנות ויכולת לימוד עצמית גבוהה ביחס לממוצע.
ועם זאת, אני חייב לציין שוב שזה ממש לא כיף עבורי! אני לא אוהב את זה ולא נהנה מזה, אבל אעשה זאת כי צריך.

נחזור לקבלת ההחלטות. החלטה לא מסתכמת רק בכסף שעלינו להשקיע: עלות מול תועלת.
כי מבחינת עלות- תועלת ברור שעדיף לנו לקחת פלטפורמה ולנהל את הדברים, לעומת ספק חיצוני שלו נצטרך לשלם עוד ועוד במשך השנים.

ההתלבטות האמיתית היתה, האם כרגע הלימוד והבנייה העצמית שווה את זה? זה שווה את הזמן שעלי להשקיע בזה?
בסופו של דבר, החלטתי שזה כן שווה את הזמן שלי.
שווה לי להשקיע כמה עשרות שעות כדי ללמוד ולבנות את המערכת, כיוון שבטווח הרחוק אוכל ליישם אותה בכל העסקים שלי, ואז גם מבחינת עלות- תועלת, ההחלטה הזו בהחלט תצדיק את עצמה.
אחרי שאלמד את המערכת, אני אצטרך להשקיע 3-4 שעות בלבד כדי ליישם אותה בכל אחד מהעסקים שלי.

לפני כ- 6 שנים קיבלתי החלטה לבנות עמודים לבד ולא לקחת חברה שתבנה לי אותם.
במהלך השנים האחרונות בניתי 300-500 עמודים כאלו. תחשבו מה היה קורה אם הייתי צריך לשלם על כל עמוד בנפרד, כשחברות חיצוניות גובות 1,500-2,000 ₪ על כל עמוד. 

אז קבלת החלטה לא מסתכמת רק בעלות מול תועלת, צריך להתחשב בעוד הרבה משתנים,
כמו: איזה סוג אדם אני? אני יכול לעשות את זה? זה שווה את הזמן שלי? 

בשורה התחתונה, קבלת ההחלטה הכי קלה שיש היא להחליף בין שני דברים בלי שינויים דרמטיים.
כמו לרוץ עם סאקוני או עם ניו באלאנס? 

קבלת החלטה קשה היא לעשות שינוי מהותי באספקט מסויים בחיים או בעסק שלנו.
ככל שהשינוי מהותי יותר, כך ההחלטה תהיה יותר קשה. קבלת החלטה לשמרנים היא מאוד קשה,
לעומת נוטלי סיכונים או פרוגרסיביים שעבורם היא מאוד קלה.
בכל מקרה, היא נגזרת של הפרדיגמה שלנו: מי אנחנו? שמרנים? מתקדמים? נוטלי סיכונים? נמנעים מסיכונים? אז מי אתם??

בהצלחה בקבלת ההחלטות שלכם.

עוז קורן על קבלת החלטות

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 19.10.2020

למדנו מהן פרדיגמות? איך הן נוצרות? איך לשנות ואיך לקבע אותן?

בהמשך ישיר לזה, מסתבר שאחת הפרדיגמות שהכי משפיעות עלינו ועל התוצאות שלנו בחיים היא הפרדיגמה: האם אני רואה את עצמי כאדם בר מזל או לא.
מיד תבינו למה זה כל כך חשוב וכל כך משמעותי, ואולי תבחרו לשנות את הפרדיגמה שלכם.  

אגב, מה שאני מספר לכם עכשיו הוא מתוך הספר הראשון של יעקב בורק: “האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה”.
אני רוצה שנדבר על כמה נקודות שהוא דיבר עליהן בספר, נפתח אותן ונבחן אותן תחת זכוכית מגדלת.

על פי מחקרים שנעשו בנושא, הוכח כי למעלה מ-2/3 מהאנשים בעולם מאמינים שהם או “ברי מזל” או “חסרי מזל”.
הם מכניסים את עצמם לאחת משתי הקטגוריות האלה.
בהמשך ישיר למחקר ההוא, עשו סטטיסטיקה ואצטט מה גילו על אנשים שמגדירים את עצמם ברי מזל: 

1. ברי המזל נתקלים בהזדמנויות בעקביות. הם פוגשים באקראי אנשים שיש להם השפעה חיובית על חייהם ומאתרים הזדמנויות מעניינות בעיתונים וברשת.
לעומתם “חסרי המזל” לא מדווחים על חוויות דומות ולאנשים שהם פוגשים יש לעיתים השפעה שלילית עליהם.

2. ברי המזל מקבלים החלטות טובות מבלי לדעת מדוע. זה נראה שהם יודעים מתי החלטה היא נכונה ובמי כדאי להם לתת אמון.
החלטותיהם של חסרי המזל מסתיימות כמעט תמיד בכישלון.

3. חלומותיהם של ברי המזל ושאיפותיהם מתממשות כך או אחרת. חלומותיהם של חסרי המזל נותרים בגבולות הפנטזיה.

4. ברי המזל ניחנו ביכולת להפוך את המזל הרע לאירוע חיובי. (משמע, גם כשקורה להם משהו לא טוב, הם יהפכו אותו לחיובי על ידי הפרשנות שלהם, זה קשור קצת לאופטימיות).

אלה ארבעה דברים מאוד משמעותיים שגילו באותו המחקר על בני האדם.
אם אדם מגדיר את עצמו כ”בר מזל”, ונייחס לכך את העובדה שהוא נתקל כל הזמן בהזדמנויות טובות,
מקבל החלטות טובות ומממש את החלומות והשאיפות שלו כמעט תמיד, תגידו לי אתם,
האם זה עניין של מזל (luck, chance) או שזה עניין של בחירה?
ולמה אני שואל? כי אני מזכיר לכם שהפרדיגמה שלו מלכתחילה היא שיש לו מזל. 

גם הצלחה חומרית או הצלחה הישגית גדולה הרבה יותר אצל האנשים שמגדירים את עצמם ברי מזל.
ואם הם מגדירים את עצמם ככה, זו הפרדיגמה שלהם!

בהמשך יש עוד נקודה שבה הוא מדבר על זה שמזל זה עניין של אישיות.
יעקב מצטט את סמואל מיילס מתוך הספר שלו “עזרה עצמית”. שם נכתב בשורה הראשונה בספר:
“השמיים עוזרים למי שעוזר לעצמו”. “מי שעוזר לעצמו” זה מי שקם, פועל, בונה ומייצר ו”השמיים עוזרים לו”- יש לו מזל.
ויודעים מה? זה הרבה יותר מזה, כי אני מזכיר לכם, שמי שיש לו פרדיגמה חיובית מבחינת מזל,
ייתקל בהזדמנויות טובות באופן עקבי, יקבל החלטות טובות, יממש חלומות כך או אחרת ויתן פרשנות חיובית לכל אירוע שלילי. 

יש בספר אפילו התייחסות לאנשים שנפגעו פיזית באירוע שלילי (לדוגמה- ירי).
האירוע שם הוא שלילי לכל הדעות, אך הם לקחו את המקרה ועשו את הטוויסט הזה לכיוון החיובי.
למרות שהמקרה עצמו היה שלילי, הפרשנות שלהם חיובית.
איך זה יכול להיות? לפעמים בגלל (או בזכות- עניין של פרשנות) המקרה הספציפי שקרה להם,
החיים שלהם השתנו משמעותית וגרמו להם להתקדם יותר בחיים ואף להגיע לפריצות דרך.

אנשים שיש להם פרדיגמה של ברי מזל, יודעים לנצל אותו לטובתם.

אני אישית מאמין שהצלחה היא עניין של בחירה.
אנחנו בוחרים אם להצליח, אנחנו בוחרים אם לפעול, אם לשגשג ואנחנו יכולים לשנות את הפרדיגמה שלנו. 

עם זאת, במקרה שנאמין שהצלחה היא עניין של מזל, ה”מזל” הוא הבחירה. אם נבחר שאנחנו ברי מזל, זו יכולה להיות נקודת ההצלחה שלנו.

אז מה אתם חושבים על זה?
הצלחה היא עניין של מזל? אם כן, האם אתם מגדירים את עצמכם כברי מזל או חסרי מזל?
תזכרו- גם את זה ניתן לשנות- כי זו רק פרדיגמה! 

העבר לא חייב לקבוע את העתיד. אם הייתם חסרי מזל בעבר, אתם יכולים לבחור לשנות את זה.
הנה פרדיגמה חדשה שקשורה למזל: “אני כל כך שמח ומאושר שאני בר מזל בכל תחום בחיים”.

עכשיו אתם יכולים בעזרת השיעורים האחרונים לאתר את הפרדיגמה, לשנות ולקבע את הפרדיגמה החדשה. 

בהצלחה לכולנו!

עוז קורן על הקשר בין הצלחה למזל

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 18.10.2020

למען האמת, זו הפעם הראשונה שאני מלמד אותו במתכונת חינמית. כמובן שלא כל כל החומר הועבר כאן, אני יכול לדבר על הנושא הזה במשך ימים שלמים.
החלק היום הוא המשך ישיר ללייב של אתמול בו הסברתי על טכניקה אחת לקיבוע פרדיגמות באמצעות Affirmations או בעברית- מחייבים.
משפטים חיוביים כתובים, אותם אנו מדקלמים. 

נתתי לכם את משימת הפעולה אחרי שכתבתם את המשפט- להקריא אותם בקול 100 פעמים. אפשר להקריא מול ראי.
הדרך הנכונה ביותר לעבוד היא לקשור את המחייבים לטכניקה שאסביר לכם עכשיו.
בספר “מדע ההתעשרות” של וואלס די וואטלס שנכתב בשנת 1913, הוא מלמד איך לבנות תמונה מנטלית.
תמונה מנטלית היא תמונה שאנחנו מחזיקים בראש והיא מראה לנו את התוצאה הסופית הרצויה של מה שאנחנו מבקשים לייצר או להשיג בחיינו.

במדע ההתעשרות כמובן מדובר על כסף. אבל לא מדובר בכמות השטרות שאנחנו רוצים להחזיק בהם, אלא איך נראית התוצאה הסופית של תהליך ההתעשרות שלנו. 

מי היינו כשהיינו עשירים? כשהיה בידינו ההון שהיינו רוצים? איך היה נראה הבית שלנו בסוף התהליך? הרכב שלנו? המשפחה שלנו? איכות החיים שלנו? מי היינו כבני אדם? איך היינו מתנהלים ומתנהגים כשכבר הגענו לתוצאה המיוחלת? איך היינו מדברים? 

אם אני אקח את זה לדוגמה שנתתי על הדיאטה, השאלות היו: איך היינו נראים בתוצאה הסופית? איך היה נראה הגוף שלנו? 

סיפרתי לכם על התמונה שאני מחזיק פה על המדף, תמונת ההשראה שלי. היא אמנם תמונה מהעבר, אבל עבורי היא מסמלת את האידיאל של איך הייתי רוצה להיראות ולהרגיש כשאני בשיא שלי. אני זוכר באופן ממשי איך נראיתי ואיך הרגשתי וכך קורה עם התמונה המנטלית. 

אז אתם כבר מבינים שאפשר להשתמש בזה בכל תחום שנבחר. בין אם זו מחלה שאנחנו רוצים להבריא ממנה, לחץ ועומס נפשי עקב מצב כלכלי, משפחתי או חברתי שהיינו רוצים לשנות- אנחנו יכולים ליצור תמונה מנטלית של שקט, שלווה ורוגע. 

פשוט לבנות בראש את התמונה המנטלית של התוצאה הסופית ולהשתמש בחמשת החושים שלנו כדי שתהיה כמה שיותר מוחשית: מה אנחנו מרגישים שם? מה אנחנו מריחים? מה אנחנו טועמים? (לאו דווקא בהקשר לאוכל, אלא מה ה”טעם” של אותה התקופה) מה אנחנו שומעים? מה אנחנו רואים? אם בתמונה המנטלית אנחנו על חוף הים, תחושו את החול, את המים. 

ככל שתחושו את זה בכל חמשת החושים, התמונה תהפוך ליותר אמיתית וממשית. 

ככל שהתמונה ברורה לנו ומוחשית, לאחר התהליך, יהיה לנו הרבה יותר קל לזמן את התמונה המנטלית.
אם נשב אפילו במדיטציה ונראה לנגד עינינו את התוצאה, התמונה הזו תצוף ברגע. כל ההרגשה שהיא כוללת תצוף ברגע.

ואז כשאנחנו מקריאים את המחייבים שלנו ומזמנים את התמונה המנטלית הזו לתודעה שלנו, העוצמה של זה הופכת את התמונה המנטלית ליותר מציאותית, והיא תתממש הרבה יותר מהר. וכך, כשנתחיל לעשות פעולות אקטיביות לכיוון התוצאה, אנחנו נעשה 50%  והיקום יעשה 50% מה שיקדם ויקרב אלינו את הגשמת התמונה המנטלית. זו המשמעות של “הסוד“.

נחבר את המשפטים שלנו עם התמונה המנטלית. בכל פעם שאנחנו אומרים את המשפט ממש לראות את התמונה וכמובן להשתמש בכל חמשת החושים, לראות איך זה מתממש. 

וואלס די וואטלס אומר שזו העבודה הקשה ביותר שיש בעולם. לבנות ולהחזיק תמונה כזו בראש בזמן שאתה פועל להשגת התוצאה, ולהיצמד אליה, זה קל אבל ממש לא קל. 

קיימת טכניקה נוספת והיא לצלם את עצמכם בוידאו.

אני מלמד את זה בשיעור 5 של הנוסחה. אנחנו מצלמים וידאו שבו אנו מקריאים את הפרדיגמה החדשה.
מצלמים את עצמנו שוב ושוב עד שזה מרגיש אמת. כמו שחקן קולנוע כשהוא משחק בסרט, זה נראה אמיתי. כאילו אלה החיים שלו. הוא אמין וזה לא נראה לנו כמו משחק.

זה קורה כך- אנחנו מצלמים את עצמנו בוידאו שוב ושוב עד שאנחנו מאמינים שזו האמת שלנו. כשיש לנו את הטייק המושלם הזה אנחנו נצפה בו שוב ושוב ושוב. נרצה לצפות בו 50-60 פעמים ביום. (לא להיבהל, זה וידאו של 20 שניות, אתם רואים אותו 3 פעמים בדקה).

זה כמו לצפות בפרסומת, להקשיב למשפט או לראות שלט חוצות שחוזר על עצמו. אנחנו ניתקל בו כל כך הרבה פעמים עד שזה נטמע בתת המודע שלנו. 

טכניקה נוספת היא לעבוד עם Buddy. 

Buddy הוא שותפ/ה לתהליך. זה מישהו שאנחנו מדברים איתו לפחות פעם ביום, ונעדכן אותו מה עשינו בכל יום לטובת התהליך שלנו. בשיחות איתו נהיה ממוקדים במטרה שאנחנו רוצים להשיג, בפרדיגמה החדשה שאנחנו רוצים לקבע והם יחזקו אותנו, יגידו לנו שאנחנו יכולים ושאנחנו מסוגלים לעשות את זה. 

זוכרים את “יחס הקסם” בין חיוביות ושליליות?  

כשנרצה לעשות איזשהו שינוי בחיים, לכולנו יש מספיק אנשים מסביב שיתנו לנו ביקורת שלילית. אנחנו צריכים גם מישהו שיתן לנו תמיכה חיובית. 

אתם זוכרים? כדי שנצליח להשתפר ולהתקדם אנחנו צריכים 5 או 6 אמירות חיוביות על כל אמירה שלילית אחת. בדיוק לשם כך נועד ה-Buddy.

לסיכום, אלה ארבע הטכניקות שלמדנו לקיבוע פרדיגמות-

1. מחייבים
2. תמונה מנטלית
3. וידאו פרדיגמה חדשה
4. Buddy

אם תיישמו את כל הארבעה האלה כל יום, אתם תראו שינויים כבר תוך שבוע, אבל אני מבטיח לכם שאם תתמידו, אחרי 100 יום הנושא הזה בחייכם ישתנה מקצה לקצה. 

בינתיים נסיים עם הנושא הזה.
בהצלחה!!

עוז קורן שינוי פרדיגמה

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 17.10.2020

1. מאורע טראומתי רגשי (חיובי או שלילי) שגורם לנו לשנות פרספקטיבה בנוגע לנושא מסויים.
2. כשמוכיחים לנו מעבר לכל ספק שאנחנו טועים.
3. שינוי איטי והדרגתי, לאחר שקיבלנו החלטה יזומה לשנות פרדיגמה.
   זו הדרך היחידה שאנחנו יכולים לשלוט בה וגם ללמד. זו גם הדרך העיקרית שבוב פרוקטור ומנטורים גדולים בעולם מלמדים.

אז אם נבחן את הפרדיגמות שלנו, נאתר את הפרדיגמה שאינה משרתת אותנו יותר,
ונבחר לשנות אותה, תגיע השאלה: איך אנחנו עושים את זה?
איך מקבעים את הפרדיגמה החדשה? מה התהליך?

התהליך הזה מתבצע באופן מאוד מודע והדרגתי,  בדיוק כמו הדוגמה שנתתי על הדיאטה.
אם נבצע שינוי מאוד מהיר בהתנהגות וההתנהלות שלנו, אבל לא נשנה את הפרדיגמה של “אני שמן”, אנחנו נחזיר מהר מאוד את המשקל בחזרה.
זה קורה גם עם הפסקת עישון, אלכוהול או כל סוג התנהגות לא רצויה.

אני קורא לאנשים האלה “אנשי היו-יו”. הם מחליטים לבצע שינוי מאוד מהיר,
מגיעים לתוצאה ומיד חוזרים למוכר והסביר שלהם. וזה קורה שוב ושוב ושוב.
הסיבה היא, כמובן, שהשינוי הוא חיצוני בלבד ולא נעשה שם תהליך מנטלי של שינוי הפרדיגמה.

בכל מיני תכניות שיצרתי, דיברתי על קיבוע של פרדיגמות, ואני רוצה לתת לכם כמה טיפים לקיבוע הפרדיגמה החדשה.
עוד לפני שנתחיל אני רוצה להדגיש שהדבר החשוב ביותר, שממנו מתחיל הכל הוא:
להכיר בה!
לשים את הפרדיגמה המעכבת לנגד עינינו, וממש להבין מה המשפט שיושב לנו בראש. 

אני מזכיר לכם שפרדיגמה יכולה להיות לגבי עצמנו, לגבי אנשים או לגבי העולם.
תוכלו לבדוק את עצמכם עם המשפטים הבאים (ותשלימו את החסר)
אני כזה…,
אני לא יכול להשתנות כי אני…,
אנשים הם…,
אנשים אף פעם לא…,
העולם הוא…
יכול להיות שהמשפט שבניתם הוא בסדר וחיובי עבורכם, אבל (!!!)
אם אתם מזהים שזו פרדיגמה שלא מקדמת ואולי אפילו תוקעת אתכם מלהתקדם,
אולי כדאי לשנות אותה.

אז אם מצאנו את הפרדיגמה שלנו, כל מה שצריך לעשות ברמה המילולית,
זה להפוך את המשפט ממעכב למקדם, עם ההיפוך שלו.
אני יודע שזה אולי נשמע פשוט או מוזר, וזה גם לא עובד ב-100% אבל אפשר לשחק עם זה קצת וזה יעבוד. 

בוב פרוקטור לדוגמה שם בתחילת כל משפט מקדם את הפתיח “אני כל כך שמח ומאושר ש..”
הנה דוגמה:
מפרדיגמה מעכבת: “אני שמן” הופכים ל: “אני כל כך שמח ומאושר שהגוף שלי בריא ומלא חיוניות.”
בחרתי את המשפט הזה ולא את המשפט “אני רזה” כיוון שהמשפט הזה מדבר על מצב גופני שלכאורה אין לו קשר לשמן או רזה,
אלא עונה על השאלה “מה אני רוצה שיהיה שם”? 

רוב האנשים לא רוצים להיות שמנים או רזים, אלא רוצים להיות בריאים.
שהגוף שלהם יהיה חזק ועמיד. שהמערכת החיסונית שלהם תהיה חזקה, עם גוף חיוני.
שהמערכת הזו שנקראת הגוף תקיים אותם לעוד שנים רבות, כשהם צלולים בדעתם ומלאי מוטיבציה. 

לכן, כשנבנה את המשפט המקדם שלנו, אנחנו נרצה לדייק ולציין את מה שאנחנו רוצים.

גם לי יש פרדיגמות לגבי כל דבר: המצב הגופני, המשפחתי, הפיננסי וכל אספקט אחר בחיי.
אני אישית עושה את זה מתוך רשימת התודות שלי, אני יוצר משפטי פרדיגמה מקדמים בנוגע לכל אחד משבעת תחומי החיים.
יש לי פרדיגמות כלליות, ויש כאלו שהן מאוד מסויימות.
כאלו שנועדו לאמן את תת המודע שלי, ולדייק אותו למטרה ספציפית. 

לדוגמה:
1. אני כל כך שמח ומאושר שכסף מגיע אלי ממספר מקורות הכנסה באופן פסיבי.
2. אני כל כך שמח ומאושר שהגוף שלי בריא ומלא חיוניות.  

את המשפטים האלה בניתי עוד כשהייתי שכיר, הם מלווים אותי עד היום וגם ימשיכו ללוות אותי כל הזמן.
המטרות האלה לא משתנות, וזה בדיוק מה שאני רוצה.

אז יצרנו את המשפט החדש שלנו, ובשלב הבא אנחנו צריכים “לשכנע” את עצמנו בפרדיגמה החדשה.
איך אנחנו עושים את זה כשהמציאות מראה את ההיפך?
איך אני יכול לשכנע את עצמי שהגוף שלי בריא ומלא חיוניות, כאשר הגוף שלי הוא כבד וחולני, או בעודף משקל ואני מרגיש נורא לגביו?

דרך אחת לקיבוע פרדיגמה חדשה היא Affirmations, כלומר כתיבה ואמירה של משפטים חיוביים ומקדמים.
עלינו לכתוב את המשפט הזה, להדפיס אותו בגדול ולהקריא אותו בקול רם 100 פעמים כל יום.

בהתחלה אולי תרצו להקריא רק לעצמכם, שלא יסתכלו עליכם מוזר. (אתם לא חייבים לשתף אף אחד בתהליך הזה).
בפעמים הראשונות זה יישמע רובוטי ולא תאמינו לעצמכם, אבל אם תתמידו באופן יומיומי, תוך בערך שבועיים שלושה,
אתם תתחילו לאט לאט לראות תמונה מנטלית בראש של איך אתם רוצים שהגוף שלכם ייראה. 

אנחנו יכולים ליצור את התמונה הזו בדימיון שלנו. איך אנחנו מרגישים כשהגוף שלנו בריא ומלא חיוניות?
איך נראים הבגדים שלנו? איך אנשים מסתכלים עלינו? אילו מחמאות אנחנו מקבלים מהסביבה? 

חשוב לי לציין שתת המודע שלנו עובד בתמונות.
יהיה לו הרבה יותר קל לזהות את המשפט החדש אם נשייך למחשבה תמונה מנטלית ברורה.

יש לי תמונה (פיזית, ממוסגרת) שנמצאת על המדף.
התמונה הזו היא תמונה מתקופה שהייתי כמעט בשיא שלי מבחינת כושר, חיטוב ומסת שריר.
לא שמתי אותה בשביל להסתכל על עצמי סתם כך, אלא כדי שתהווה השראה כשאראה אותה כל יום כשאני באימון,
לפני שאני יוצא לריצות, או כשאני עובד על הפרדיגמות שלי. 

בין אם התמונה היא פיזית, ובין אם היא תמונה מנטלית שיצרנו בדמיון, לתת-המודע זה לא משנה. 

תת המודע שלנו לא יודע להבחין בן דמיון למציאות.
ככל שנראה את התמונה הזו בזמן שנדקלם את המשפטים ונייצר רגש חיובי לגבי זה,
תת המודע יבין שזו האמת החדשה ובסופו של התהליך,
הפרדיגמה החדשה תתקבע והגוף שלנו יגיב בהתאם.
הוא יתחיל להשיל את המשקל המיותר, להיכנס לכושר ולהיות יותר חיוני.

כמובן שאנחנו חייבים להצמיד לזה פעולה אקטיבית, זה לא יקרה לבד.
זה לא קסם.
אנחנו חייבים להתחיל עם פעילות גופנית ועם תזונה נכונה.
זאת מכיוון שבעצם נקיטת הפעולות הראשונות, כבר נרגיש טוב יותר עם עצמנו!

אז זו היתה דרך אחת, מחר נדבר על 2-3 דרכים נוספות לקיבוע פרדיגמה חדשה. 

נתראה מחר.

עוז קורן שינוי פרדיגמה

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 16.10.2020

היום אני רוצה לדבר על איך משנים את הפרדיגמות.
כיוון שהן אמת סובייקטיבית ולא האמת האובייקטיבית האבסולוטית, הן ניתנות לשינוי.

אתמול אמרתי שיש 3 אפשרויות לשנות פרדיגמות.

1. מאורע רגשי מאוד עוצמתי. 

מאורע שגורם לשינוי פרדיגמה מהר מאוד.
זה יכול להיות שינוי דרסטי מאוד בחיים כמו: מעבר דירה,
מוות של אדם קרוב, חתונה, לידת ילדים, ואף אירוע בריאותי חריג שקורה לנו או לאדם קרוב אלינו.
מה שקורה בתרחיש כזה, עוצמת הרגש יכולה לגרום לנו לקבל החלטה,
שהופכת את נקודת המבט שלנו על נושא מסויים ב-180 מעלות, ממש ברגע אחד!

מקבלים טראומה רגשית (חיובית או שלילית) וזה יכול להשפיע עלינו מיידית.
מאותו הרגע ואילך אנחנו משנים את ההתנהגות שלנו. 

אתן לכם דוגמה: כשהייתי ילד (בגיל 12, 13) אבא שלי קיבל התקף לב.
אני זוכר שהמאורע הזה יצר אצלי שינוי פרדיגמה בנוגע לתזונה ובריאות.
במהלך רוב חייו עד לאותה נקודה, התזונה של אבא שלי היתה גרועה מאוד,
הוא אכל הרבה ולא עשה פעילות גופנית.

למרות שהייתי ילד פעיל ובכושר גם לפני כן, כשביקרתי אותו בבית החולים,
המקרה הזה גרם לי לחשוב: “אני לא רוצה להיות במקום הזה”,
וכך, מגיל מאוד צעיר עסקתי באופן מאוד מודע בכושר וספורט, משהו שלא הפסקתי עד היום.
פיתחתי מודעות לאוכל ותזונה בריאה.
הטראומה הזו שנוצרה כשראיתי אותו, היוותה את הטריגר ששינה לי את נקודת המבט לחלוטין.
לפני כן לא היו לי שום פרדיגמות על אוכל.

הנה עוד דוגמה: ההחלטה שקיבלתי לקראת הלידה של בני אופק.
כילד, גדלתי בבית עם אמא גננת, ואבא מורה + (הוא תמיד עבד ב 2-3 עבודות).
כשהייתי קטן, לא ראיתי את אבא שלי הרבה בבית.

כשגדלתי, קיבלתי החלטה בתור הורה לעתיד, שכשהילדים שלי ייוולדו
אני אהיה הורה מאוד מעורב, ואחווה את השלבים ההתפתחותיים של ילדיי.
וכך, באוגוסט 2008, כחודש לפני שאופק נולד, עזבתי את העבודה שלי כשכיר ולא הסתכלתי אחורה מאז.
אני אמנם עובד ועושה דברים, אך בקונסטלציה אחרת לחלוטין, אין יותר 09:00-17:00.

2. מאורע שמוכיח לנו חד משמעית שאנחנו טועים.

נתתי אתמול דוגמה של תאונה. תזכורת קצרה: תאונה בין שני נהגים, כל אחד מהם חושב שהשני אשם בתאונה.
כשגורם שלישי מגיע עם צילום של התקרית, שם רואים מי האשם מעבר לכל ספק.
במקרה כזה, מישהו מגיע, ומוכיח לנו שאנחנו טועים. אנחנו יכולים ממש לראות את זה בעיניים.
שימו לב לתעשיית הקולנוע. יש המון סרטי קולנוע שזה בדיוק הנושא שלהם.
בלי קשר לעלילה עצמה, הנושא הוא בעצם להציג שתי פרספקטיבות.
זאת כדי להראות שתמיד יש שתי זוויות לכל סיטואציה,
ומה שבאמת קרה הוא לאו דווקא מה שאנחנו רואים בהתחלה כשנותנים לנו רק חלק מהתמונה…
ברגעים כאלה אפשר לראות ממש איך האגו שלנו נמס, הוכיחו לנו חד משמעית שטעינו. 

דוגמה נוספת: לאחר כמה שנים של חיים ולימודים בארה”ב, חזרתי ארצה, והיתה לי חברה בשם נעמי.
במהלך השנים שחייתי בארה”ב, ראיתי שכמעט אף אחד לא תלה כביסה. (אגב, זו גם פרדיגמה).
מה שנפוץ שם זה להעביר את הכביסה מהמכונה מיד למייבש ואז לקפל.
חשוב לי לציין שגם לפני שחייתי שם לא התעסקתי יותר מדי עם כביסות.
הייתי עוזר לאמא שלי לעיתים נדירות, כך שלא היתה לי יותר מדי הכנה לעניין הזה. 

פעם אחת, נעמי עשתה כביסה ובאתי לעזור לה לתלות.
איך תליתי? לקחתי חולצה, הנחתי את אמצע החולצה על החבל ושמתי אטבים.
היא הסתכלה עלי ושאלה אותי- ״למה אתה תולה ככה? צריך לתלות אחרת.
כשאתה תולה ככה כשהחולצה תתייבש יהיה עליה פס באמצע,
וגם יהיו עליה הסימנים של האטבים באמצע.״ 

עד לאותו רגע, מעולם לא חשבתי על הסימנים שהחבל או האטבים משאירים על החולצה! 

היא הראתה לי איך לתלות את החולצה מהקצוות ולמקם את האטבים בצדדים.
כשראיתי אותה, זה היה מאוד הגיוני בעיניי ומאותו רגע והלאה אני לא תולה באותו האופן. 

מקווה שאתם מבינים איך דברים משתנים בין רגע כשהם מתיישבים עם ההיגיון שלנו.
ועוד דוגמה: טלי היתה מניחה סכינים במדיח עם השפיץ למעלה.
כשראיתי את זה, אמרתי לה שעדיף להניח אותם עם השפיץ למטה כיוון שזה מסוכן
ואנחנו עלולים להיחתך כשנפנה אותם מהמדיח.
היא שינתה את זה מיד והיום גם הילדים שלנו יודעים איך להכניס סכינים למדיח.

כשאנחנו רואים שיש דרך יותר אפקטיבית לעשות משהו, וזה מסתדר לנו עם ההיגיון,
אנחנו נשנה מיידית את הפרדיגמה שלנו לגבי אותו הנושא, ונפעל אחרת.

3. הדרך השלישית לשינוי פרדיגמה היא: קבלת החלטה ושינוי הדרגתי. אני קורא לזה Baby Steps.

זה קורה כשאנחנו מתבוננים על מי שאנחנו, מה אנחנו אומרים ועושים,
מהי דרך הפעולה או התפיסה שלנו לגבי נושא כלשהו, ואנחנו רואים שהדפוס הזה לא מקדם אותנו.
במקרה כזה אנחנו בוחרים לשנות אותו. 

ואיך זה נעשה? אנחנו מסתכלים מסביב ורואים שאנשים פועלים אחרת מאיתנו, חיים אחרת,
מתנהלים ומדברים אחרת ואז מתקבלת ההחלטה לעשות שינוי בתוכנו.
היא נובעת מכך שהדפוס פעולה (או התוצאה) שלנו לא מוצא חן בעינינו.

עם זאת, גם כשכבר קיבלנו את ההחלטה, השינוי הזה מתרחש באופן הדרגתי.
זו יכולה להיות החלטה לאמץ אורח חיים בריא יותר, להיכנס לכושר, או להתחיל לרוץ.
אז אנחנו יכולים להתחיל מריצה אחת פעם ב..
או להתחיל לרוץ למרחק של חצי קילומטר, אפשר גם להתחיל להרים משקולות בבית,
וקיימות עוד אלפי אפשרויות. הדגש כאן הוא על ההדרגתיות.

אני מזכיר לכם שאותו הדפוס ההתנהגותי שאנחנו רוצים לשנות ולייצר במקומו דפוס חדש,
הוא רק אמונה שאנחנו תופסים כאמת, אך על פיה אנחנו חושבים, מדברים ופועלים באופן אוטומטי.
אז כשאנחנו רוצים ליצור לעצמנו הרגל חדש, אנחנו עובדים קודם כל על שינוי הדפוס הישן ורק אז מתחילים לבנות דפוס חדש. 

זה אפשרי ואולי אף קל יותר להתחיל את השינוי בצעדים קטנים.
רוב האנשים, אגב, מצליחים לעשות שינוי אמיתי כשהוא קורה בהדרגתיות.

ניקח לדוגמה את עולם הדיאטה. כמה אנשים שאתם מכירים אמרו לכם פעם: אני הולך לשנות את התזונה!
אני הולך  לעשות דיאטה! כשזה מגיע מחמת משקלם?
הדוגמה הזו עובדת יותר טוב באנגלית, מכיוון שהביטוי הוא To lose weight, והתרגום המילולי הוא לאבד משקל.
תחשבו על זה רגע. מה אנחנו עושים כשאנחנו מאבדים משהו?
לצורך המחשה, כשאנחנו מאבדים את המפתחות, אנחנו מיד מחפשים ורוצים למצוא אותם ולקבל אותם בחזרה, נכון? 

כך גם עם הקילוגרמים ש”איבדנו”.
אנחנו כמעט תמיד נחזיר אותם כיוון שהפרדיגמה עצמה לא השתנתה.
כשבתוך הראש, אנחנו עדיין אנשים שמנים, הפרדיגמה תמצא את המשקל בחזרה אפילו יותר מהר ממה שלקח לנו לאבד אותו.

מצד שני, כשאנחנו עושים את השינוי הזה בהדרגה ובונים תכנית אמיתית לשחרור משקל (לעומת איבוד משקל),
והיא מלווה בעבודה מנטלית מאוד עמוקה של מי אני? מהיכן נובעת הפרדיגמה של “אני שמן”?
מאיפה זה התחיל? מה הוביל לזה? מה הטריגרים? למה אני אוכל לא בריא? למה אני אוכל יותר מדי? 

הרי כל אדם במשקל יתר יודע שהוא אוכל לא נכון, ועדיין ממשיך לעשות את זה.
זה קורה כי יש שם אוטומאטים. יש שם דפוסי חשיבה, דיבור והתנהגות שאותם צריך לשנות. 

אז כשאנחנו בונים תכנית עבודה שמתחילה משחרור האמונות שלנו,
ורק אז בונים תכנית התנהגות שמתעסקת באכילה נכונה, (כזו שכוללת כמויות ואיכות של התזונה שלנו),
השינוי יתחיל ונצליח ליצור לעצמנו פרדיגמה חדשה שתעזור לנו לשחרר את המשקל ושהוא לא יחזור יותר. 

כמובן שגם זו רק דוגמה וזה עובד בכל תחום שתרצו: עישון, בריאות, מערכות יחסים, עבודה, כסף, והרשימה עוד ארוכה.
ברגע שאנחנו מזהים מה תוקע אותנו ולא מקדם אותנו, זה באחריותנו ליצור את השינוי.

סיימנו את החלק השני בנושא הפרדיגמות.

את הנושא נמשיך מחר, כשאסביר איך לקבע פרדיגמות חדשות, לאחר שבחרנו לעשות זאת.

עוז קורן שינוי פרדיגמה

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 15.10.2020

לאחר שהבאתי את בוב פרוקטור לארץ, כמות השאלות והבקשות להיכנס לעומק
ולהרחיב בנושא מהלקוחות שלי, רק הלכה וגדלה והחלטתי לעשות את זה.

אני רוצה לקשור את זה בכמה משפטים על מה שדיברנו אתמול: אמונות תפלות.
מהיכן הן מגיעות? ואיך הן משפיעות עלינו? 

כולנו גדלנו על האמונות האלה, ולמדנו אותן בבית.
דיברנו על זה שלכל עדה, דת ואפילו אזור בעולם יש את האמונות התפלות שלהם.
היום נראה איך נושא האמונות התפלות מתקשר לבניית הפרדיגמות שלנו, ונבין איך אנחנו “סוחבים” אותן מהבית.

בעיניי ההגדרה של פרדיגמה היא: אמונה, או סט של אמונות שאנחנו רואים אותן כאמת שלנו.
כשאנחנו מאמינים במשהו (ואני לאו דווקא מדבר על דת), אלא על אמונה ברמה היותר רחבה של המילה.
הדברים שאנחנו רואים ותופסים כאמת מוחלטת. סט האמונות שלנו הוא מאוד רחב ומשתרע על כל היבט בחיינו. 

*יש לנו פרדיגמות לגבי עצמנו.
*יש לנו פרדיגמות לגבי אנשים – לגבי האנשים הקרובים אלינו, לגבי אנשים בכלל, אנשים בישראל, או אנשים בעולם.
*יש לנו פרדיגמות לגבי העולם – איך העולם מתנהל? איך הוא עובד? חלק מזה קשור לחוקים בסיסיים של היקום,
וחלק לדברים מוחשיים שאנחנו רואים וחווים כל יום. 

לדוגמה- כולנו מכירים את עונות השנה, נכון?
יש לנו פרדיגמה לגבי עונות השנה.
בסרט “על פני האדמה” שהזמנתי אתכם לצפות בו בשבוע שעבר,
מסופר כי כבר משנות ה- 50/60 אפשר לראות את שינוי האקלים שהתחיל בעולם.
מאז ועד היום אנחנו רואים את השפעת ההתחממות הגלובלית,
כריתת יערות הגשם, פליטת הגזים וכו’ על עונות השנה. 

עקב כך יכול מאוד להיות שבעוד 10-15 שנה, השינוי יהיה כל כך משמעותי,
שעונות השנה ייראו שונות לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום, או יותר נכון, שונות מהפרדיגמה שלנו כיום על עונות השנה. 

נושא נוסף שאפשר לדבר עליו ברמת פרדיגמה, הוא הפרדיגמה הטכנולוגית.

במהלך 30 השנים האחרונות, מאז המצאת הסלולר בתחילת שנות ה-90, ועד ימינו, הטכנולוגיה התפתחה מאופן משמעותי.
הדור הנוכחי (מי שנולד בעשור האחרון), נולד לתוך המהפיכה הסלולרית והם מתנהגים וחווים את זה אחרת לחלוטין מאיתנו.
אולי הדור הבא כבר יגדל עם אנטנות (אני צוחק ☺).

מה שאני מנסה להגיד זה שהטכנולוגיה היום כל כך שונה, שהפרדיגמות שלנו על טכנולוגיה השתנו.
כשאנחנו גדלים לתוך מצב אחר, אנחנו גדלים עם סט אמונות שונה, וכך הפרדיגמות שלנו שונות.

יש לנו פרדיגמות לגבי בריאות וספורט, לגבי מזון, טכנולוגיה, והמון תחומים נוספים.

אני רוצה לספר לכם על ניסוי התאומים. (אני לא נכנס להיבט המוסרי שמאחורי זה).
לפני המון שנים לקחו זוג תאומים זהים בארה”ב, והפרידו ביניהם בינקותם.
אחד מהם גדל בסין, והשני גדל בארה”ב. אף אחד מהם לא ידעו על קיומו של התאום שני.
האחד לא יודע מילה אחת בסינית, והשני לא יודע אנגלית.
אחד גדל עם ביגוד, שפה, תרבות ואכילה מסויימים, והשני גדל בתנאים אחרים לגמרי.
סביבות שונות לחלוטין.
מה שגילו זה שהרוב המוחלט של הפרדיגמות הן נסיבתיות ולא מולדות. 

רק חלק קטן מהפרדיגמות מוטמעות אצלינו מלידה.
אם נניח אותן על כף המאזניים לעומת פרדיגמות נסיבתיות, נראה שזהו חלק ממש קטן. 

אנחנו הרי לא יכולים לשנות את צבע העור שלנו, את צבע העיניים, את הגובה,
את מבנה העצמות או את ה-DNA הבסיסי שלנו, זה מולד.
אבל כל מה שקשור לפרדיגמות הסביבתיות שלנו, אנחנו בהחלט יכולים לשנות.

הסיבה שבגללה אני מדבר איתכם על פרדיגמות (והיום אני רק נותן לכם רק את הרקע והבסיס),
היא שבחלק השני שנדבר עליו מחר אני אסביר לכם איך משנים פרדיגמה.
אני רוצה לציין כבר עכשיו שיש שלוש דרכים לשנות פרדיגמה, אני בד”כ מלמד שתיים מהן.

שלוש הדרכים הן:

1. מאורע רגשי מאוד עוצמתי. זו יכולה להיות תאונה (תאונת דרכים, תאונת עבודה),
   אובדן או מוות של אדם קרוב שגורם לנו לשנות את הפרדיגמה שלנו בין רגע.

2. קבלת החלטה מודעת לשינוי. השינוי במקרה הזה יהיה מאוד הדרגתי, ויקרה באופן יזום ומבוקר.
   בתוך התהליך, אנחנו רואים איך העולם משתנה לנגד עינינו בהדרגה.
   בסופו של דבר, נראה ששינינו את דעתנו בנושא מסויים, הפרספקטיבה שלנו פשוט השתנתה.

3. הוכחה אבסולוטית.
   זהו שינוי פעולה שקורה ברגע שמראים לנו באופן רציונלי, או מוכיחים לנו שאנחנו טועים.
   במקרה כזה אנחנו פשוט נשנה את דעתנו בנושא.
   האגו שלנו יכול לרצות להחזיק בפרדיגמה הקודמת ולא לוותר, אך בפועל כשאנחנו מבינים שטעינו,
   גם אם לא נודה על האמת, האמת האבסולוטית תנצח.

לדוגמה- שני נהגים עושים תאונה. נהג א’ בטוח שהוא לא אשם ושנהג ב’ עשה טעות, נהג ב’ חושב שנהג א’ אשם.
כל אחד מהם חושב שהשני גרם לתאונה.
ואז מגיע גורם אחר (צד ג’), ושולף סרטון שצילם את המקרה (יכול להיות מישהו שצילם או מצלמת תנועה).
המצלמה מראה בדיוק מי היה אשם, ונגיד שאנחנו רואים בעיניים שלנו שטעינו ואנחנו גרמנו לתאונה.
האגו מסרב להכיר בזה, אך העובדה שהאשמה שלנו היא האמת האבסולוטית.

זו היתה רק דוגמה, אבל זה יכול להיות כל דבר בחיים.
כשאנחנו נתקלים בהוכחה חד משמעית נשנה את הפרדיגמה שלנו.

מחר ניכנס קצת יותר לעומק ל”איך משנים פרדיגמות“,
זה היה רק החלק הראשון בנושא המרתק הזה!

נתראה מחר ☺

עוז קורן פרדיגמות

מתוך לייב בקבוצת משגשגים בפייסבוק ששודר בתאריך 14.10.2020